תיק עיתונות לתקשורת

החל מה – 5 בספטמבר בבתי הקולנוע

diver

יחסי ציבור

הדס שפירא  050-8862743  Hadashapirapr@gmail.com

אבשלום (אבשה) גרנק 054-5833115  avshawork123@gmail.com

מיריקה צ'וקסין – 054-6877340 Mirikac97@gmail.com

תיק עיתונות

 

"קולו של אחמד"

The Voice of Ahmad

 

החל מ-5.9.19 בבתי הקולנוע

 

שישה סרטים תיעודים קצרים של בוגרי סם שפיגל כמחווה לסרט הקצר ופורץ הדרך "אני אחמד" של אבשלום כ"ץ ורם לוי משנת 1966

 

ישראל 2019, 85 דקות, עברית וערבית, כתוביות בעברית ובאנגלית

 

 

תקציר:

אחמד יוסוף מסארווה, בחור צעיר שעובד כפועל בניין, מגיע לתל אביב מהכפר ערערה ומנסה שוב ושוב לשכור דירה בעיר היהודית והליברלית. הסרט הקצר והנוגע ללב "אני אחמד" (1966), בבימויו של אבשלום כ"ץ ז"ל ובהפקתו של רם לוי ובכתיבתם המשותפת, העמיד לראשונה גיבור ערבי בקולנוע הישראלי התיעודי ועורר מודעות לגזענות המופנית כלפי ערבים אזרחי ישראל. עם צאתו, הסרט הוביל לסערה ציבורית ולדיון חברתי נוקב ואף כמעט שצונזר.

כעת, למעלה מ-50 שנה מאז יציאת המקור, נבחן מקומו של "אחמד" במסגרת "קולו של אחמד", המורכב מאסופה של שישה סרטי מחווה קצרים ומרגשים של בוגרי סם שפיגל לדורותיו, יהודים וערבים, לצד סרט המקור שעבר תהליך רסטורציה. היוצרים, במאים בעלי רקורד ועשייה מוכחים, התגייסו לשיח פורה, אקטיביסטי וקולנועי, המציג התמודדות עם שאלות של דו-קיום בלתי אפשרי במציאות העכשווית המורכבת ועל רקע החברה הישראלית המקצינה. הסרט הנוכחי, שבין היתר מתאפיין בהומור סרקסטי ואירוניה, מביט על הגזענות של ימינו מול אוטופיה בהלסינקי, עוקב אחר הכנת חומוס ביתי בגבול תל אביב-יפו, חוזר לניסיון המהפכני והנשכח להקים קיבוץ ערבי בשנותיה הראשונות של המדינה, מציג את פועלי הבניין הערבים של ימינו שאינם יודעים האם ישובו לביתם בשלום ועוד.

בית הספר סם שפיגל ליצירה קולנועית ירושלים, פועל בעקביות בשנים האחרונות להתייחסות פרספקטיבית לסרטי המופת הקצרים של הקולנוע הישראלי משנות השישים, שנות העיצוב של הקולנוע הישראלי. "קולו של אחמד" הוא הפרק השלישי בטרילוגיית הבוגרים, לאחר "עקבות בירושלים" משנת 2013 כמחווה ל"בירושלים" של דוד פרלוב ו-"Voice Over" משנת 2017 כמחווה ל"לאט יותר" של אברהם הפנר.

 

 

 

קרדיטים:

 

יוצר ואוצר: רנן שור

אוצרת שותפה ועורכת ראשית: איילת מנחמי

בימוי: אבשלום כץ, דוד אופק ואיילת בכר, שאדי חביב אללה, דורון ג'רסי, נעם קפלן, דן גבע, ממדוח אפדילה ועידו סוסקולני

הפקה: סתיו מרון ורנן שור

מפיקה שותפה: טונא אנדרסון – קלאר פילמס

חברת הפקה: סם שפיגל בית ספר ליצירה קולנועית ירושלים, סרטי פרדס

עריכה: דני שיק, אפי כהן, דן גבע, דורון ג׳רסי, איתי אוניק, יניב סגלוביץ', מיכל גסנר

צילום: ג'והי בארנרד, דן גבע, דורון ג׳רסי, גל רומבק, איתי מרום, קתרין סוונפורס

פסקול: גיל תורן, שחף וגשל

מוזיקה: רן בגנו, צבי בן פורת

גופים תומכים: בית הספר סם שפיגל ליצירה קולנועית ירושלים, סרטי פרדס, קרן מקור, המועצה הישראלית לקולנוע, קלאר פילמס

 

 

סינופסיסים ב"קולו של אחמד":

 

אני אחמד – I am Ahmad   

1966, 14 דקות. בימוי ותסריט: אבשלום כ"ץ. הפקה ותסריט: רם לוי. בהשתתפות: אחמד יוסוף מסארווה. צילום: ג'והי בארנרד. עריכה: דני שיק. מוסיקה: צבי בן פורת. קריינות: אחמד סאבר מוסראוה. מפיק: דוד ארנפלד.

במרכזו של הסרט, שמוצג מחדש לאחר שעבר תהליך רסטורציה, עומד אחמד יוסוף מסארווה, צעיר ערבי-ישראלי מהכפר ערערה שבמשולש. אחמד, שמתקשה למצוא פרנסה בכפרו, עובר לתל אביב המתפתחת ולמרות שיש לו תעודת בגרות, העבודה היחידה שהוא מצליח להשיג שם היא כפועל בניין. בעבודתו מתעמרים בו הקבלנים, ברחובות העיר הגדולה והיהודית הוא חש כבלתי נראה וכשהוא מנסה לרכוש חדר אינו מצליח וכל שהוא משיג הוא צריף דולף. הסרט הציג מבט תיעודי כמעט בלעדי לאותם הימים לחייו של צעיר ערבי בישראל, על מחשבותיו, אכזבותיו וכמיהותיו.

 

אני הייתי צבי – I Used to Be Zvi

2019, 14 דקות. בימוי: איילת בכר, דוד אופק. בהשתתפות: אחמד יוסוף מסארווהאמיר הר-גיל, לטיף דורימוסטפה מסארווהמחמוד מסארווהחאלד מסארווהרואאה מסארווהרם לויעידן חן. צלם: גל רומבק. עריכה: מיכל גסנר, יניב סגלוביץ'.

הפרק הראשון והבלתי מוכר בתולדותיו של אחמד יוסוף מסרוואה, כמו גם של מדינת ישראל.

בשנת 1953 כשאחמד היה בן 14, הוא עזב את כפרו חסר הכל ערערה, שתושביו איבדו את אדמותיהם במלחמת 1948, והגיע, כחלק מתנועת 'הנוער הערבי החלוצי', לקיבוץ יקום הציוני-סוציאליסטי. עם הגיעו לשם קיבל שם חדש: צבי.

צבי עבד, למד וחי לאורם של עקרונות "השומר הצעיר" – ציונות, סוציאליזם ואחוות עמים. כשצבי, "ערבי טוב" על דעת כולם, ניסה להקים קיבוץ ערבי על אדמות כפרו ונענה בשלילה על ידי שלטונות ישראל הסוציאליסטיים, הוא מתפכח לראשונה, עוזב את הקיבוץ וחוזר להיות שוב אחמד. בהמשך הוא עובר לתל אביב לעבוד כפועל בניין וכך הופך לגיבור הסרט התיעודי "אני אחמד".

כעת, הגיבור שמתקרב לגיל 80 שב לקיבוץ, נפגש עם דמויות מאותם הימים שהיו שותפות לקורותיו ועם תלמידי התיכון המקומי ומספר להם את סיפור חייו ואת תובנותיו, על הפער בפועל שבין המילים הגבוהות על שוויון לבין המציאות המרה.

על רקע הסיפור שמשתמש בשפה הקולנועית של סרט המקור, מוצגות סצנות המחשה משוחזרות בכפר הערבי ובקיבוץ, בהן משתתפים דמויות כגון רם לוי המגלם בכיר בממסד ונוספים.

 

שמיים של בטון – Sky of Concrete

2019, 13 דקות. בימוי: שאדי חאביב אללה. בהשתתפות: אחמד יוסוף מסארווה. צלם: גל רומבק. עריכה: אפי כהן.

לאחר למעלה מ-50 שנה, אחמד יוסוף מסארווה חוזר לאתר הבנייה ומתלווה לפועלי הבניין של ימינו היוצאים בואן מהכפר, בדרך לזיכרון שאבד, חלומות שלא התממשו, מציאות קשה ומייאשת ושרידי תקווה. כמה אבדות תהיינה על הדרך הנוראית הזאת וכמה עובדים יחזרו בשלום לביתם?

 

אני רם לוי – I am Ram Loevy

2019, 8 דקות. בימוי, עריכה וצילום: דורון ג'רסי. בהשתתפות: רם לוי.

דורון ג'רסי העביר את המוקד לאחד מיוצרי הסרט המקורי, רם לוי, שהפך מאז לדמות מובילה בתעשייה. אנו מוצאים אותו כשהוא נושק לגיל 80, על סט סרטו "המתים של יפו", שיתוף פעולה יהודי-ערבי המתאר הגעה של ילדים פלסטינים בפעם ראשונה לחוף הים. דרך יום הצילומים האחרון של סרטו ה-70 במספר, אך יחד עם זאת סרטו הקולנועי-עלילתי הראשון באורך מלא, נגלה בפני הצופים דיוקן של אמן שדבק גם בגילו המבוגר ברוח היצירה, באמונה באדם הפשוט ובשיתוף פעולה יהודי-ערבי, גם אם הוא מבין את הלך הרוח הנוכחי בחברה שבה הוא נתפס כיום על ידי הרוב כ"נאיבי".

 

אני חומוס – I am Humus

2019, 11 דקות. בימוי ובהשתתפות: נעם קפלן. צילום: איתי מרום. עריכה: איתי אוניק.

נעם קפלן מכין חומוס במטבח ביתו הממוקם איפשהו באזור הדמדומים של גבול יפו-תל אביב, בשכונה בלי שם שמהווה אטרקציה בשל היותה מוזנחת ומתפוררת. אך מה שבתחילה מצטייר כסרט בו הבמאי מציג את סבלו האישי, מתהפך בהמשך ביחס לשכניו הערבים. בין לבין, קפלן מציע דיון מתריס בקולנוע הישראלי על גווניו השונים ובדימוי השחוק של ״הערבי״ המנוצל, שאמור לסמל את כל הרעות החולות בישראל. יצירה שמשלבת בין מחווה מרגשת לסרט המקור, לצד ביקורת אירונית ומשעשעת המכוונת לא רק כלפי המדינה, אלא גם כלפי הקולנוע המבקש לבקר אותה ואף כלפי הסרט עצמו כחלק מכך.

 

אני קהלת – (I Kohelet (Ecclesiastes

2019, 12 דקות. במאי, עריכה וצילום: דן גבע. בהשתתפות: אשרף ברהום.

פנטזיה המציגה תרחיש מדומיין לו קהלת, דמות המלך המסתורי מהמגילה, היה חווה את אשר חווה אחמד בתל אביב של שנות השישים, אך הפעם בשנות האלפיים, על רקע העיר המודרנית והעכשווית של ימינו. מחווה ליצירת המקור בגרסה הפילוסופית-קיומית של המלך המשורר, ששואבת השראה משלושה פרקי זמן שונים בתכליתם.

 

הסכם הלסינקי -The Helsinki Acord

2019, 7 דקות. בימוי ובהשתתפות: ממדוח אפדלה, ועידו סוסקולני.

ומה אם מעולם לא היה ולא נברא הסכסוך הישראלי-פלסטיני? מה היה קורה לו אזרחים ערבים ויהודים, היו חולקים את אותו מעמד אזרחי-תרבותי-כלכלי, במדינה בה דת וזהות הייתה עניין פרטי?

מבט הומוריסטי ונוקב לחייהם של שני חברים, בוגרי סם שפיגל, שכל אחד מהם הגיע להלסינקי בעקבות בת זוג מקומית. האחד ערבי מטירה והשני יהודי מירושלים, אבל שניהם חיים בפינלנד כאזרחים שווה זכויות. פורטרט של מערכת יחסים בין שניים, שמוצאים שפיות משועשעת בחייהם הרחק מהבית, מסמלים לאומיים וממשחקי כוח.

 

ביקורות:

 

"סרט המקור פורץ הדרך עבר רסטורציה דיגיטלית יפהפייה. הפרויקט כולו הוא בעל חשיבות מעצם השימור, אך גם מוסיף רבדים של פרשנות עכשווית. דורון ג'רסי יצר את המחווה מרגשת עד צמרמורת "אני רם לוי", שעוטפת באהבה את היוצר הוותיק ואת יצירתו בתמונה ובפסקול. נעם קפלן חתום על ההברקה "אני חומוס" עם אנרגיות משולבות של ספייק לי ואבי מוגרבי".

(אורון שמיר, הארץ)

 

"מרתק לנסות להבין מדוע הסרט הכה תמים "אני אחמד", היה כל כך שנוי במחלוקת בזמנו. מיד אחריו מוצגת הברקה – הסרט "אני הייתי צבי" של איילת בכר ודוד אופק, שמציג את סיפורו המלא של אחמד, שלאחר מלחמת העצמאות היה חלק מניסוי של השומר הצעיר".

(יאיר רוה, כלכליסט וסינמסקופ)

 

"מומלץ מאוד לצפות ב"קולו של אחמד". יצירת המקור הוותיקה "אני אחמד", מצליחה לשמר רלוונטיות ולמזג תקופה בתקופה כדי להמשיך לפעום ולהנביט יצירתיות גם כיום, בפסיפס שמלכד את צבעוניות מקורות ההשראה מהמקור ולהוביל למחשבות על משמעות החיים, הקוריוז הנסיבתי, המדיום עצמו והשאלה שלעולם לא קיבלה מענה – מהו קולנוע ישראלי. גם מעבר לטביעות אצבעותיהם המיומנות של רנן שור ואיילת מנחמי, יוצריו ואוצריו של המכלול כולו, היצירה במלואה עשויה לאפס, לרגש ולנער אתכם נוכח פני המציאות ולגרום להמון מחשבות דרמטיות, בזמן שהפאסיביות של הדמיון אינה יכולה להמשך נוכח ההתוויה הייחודית של הסרט הזה. בחירות הבימוי והעריכה ב"שמיים של בטון" של שאדי חאביב אללה, מצליחות למשמש יחד וללוש הבניה שונה של מרכיבי המציאות ומספריה, ומשם מבוצע מעבר יפה מאוד ליצירתו של דורון ג'רסי "אני רם לוי". התנועה בין שחור לבן לצבעוני, מייצרת את התנועתיות הבין-זמנית ויוצרת דינמיקה ייחודית".

(מרלין וניג, סלונה)  

 

"יצירת המקור עברה שחזור דיגיטלי מרהיב ונותרה אקטואלית גם לימינו, כשניתן היה לחשוב כי מדובר בסרט שצולם בעת הנוכחית. "אני חומוס" של נעם קפלן מגיע לשיא במחווה מרגשת ואוהדת למקור, ומהווה יצירה חדה בפני עצמה בדומה ל"הסכם הלסינקי" של ממדוח אפדלה ועידו סוסקלני. "אני קהלת" של דן גבע היא יצירה בעלת עניין ויופי".

(עופר ליברגל, סריטה)

 

"מרתק ומומלץ, הן המקור והן המחוות".

(גידי גוב, רדיו תל אביב)

 

"חובתנו האזרחית והקולנועית" – יוזם ואוצר "קולו של אחמד", מנהל ומייסד ביה"ס סם שפיגל, רנן שור:

למעלה מ-50 שנה עברו מאז "אני אחמד" ושאלת הדו קיום בין אזרחיה הערבים והיהודים של מדינת ישראל עדיין אינה פתורה, בלשון המעטה. מאז, רם לוי היה לבמאי משפיע, חתן פרס ישראל לטלוויזיה, פרופסור ומורה בחוג לקולנוע בת"א ובבית הספר סם שפיגל. אבשלום כ"ץ עבר לעסוק בנדל"ן ונפטר לאחרונה. דוד ארנפלד נפטר בדמי ימיו. ובינתיים בשטח, הפער היהודי-ערבי רק מעמיק וגדל. השיח האלים נשמע מכל עבר.

אנחנו, בית הספר ליצירה קולנועית סם שפיגל ירושלים, ראינו לנכון כחלק מחובתנו האזרחית והקולנועית, לחזור ליצירה חשובה ועדיין מטלטלת זו ודרך "קולו של אחמד" לנהל דיאלוג נוקב על "אחמד" של היום, כדי להעמיד יצירה יהודית-ערבית שמטרתה כמטרתם של אבשלום כ"ץ ולוי – "להגיע אל הצופים", לגשר מעט על פני מים סוערים.

במסגרת טרילוגיית הסרטים הנוכחית שלנו, בה אנו פועלים בעקביות בשנים האחרונות להתייחסות פרספקטיבית לסרטי המופת הקצרים של הקולנוע הישראלי בשנות השישים, שנות העיצוב הפורמטיביות של המדיום בארץ, פנינו להגשת הצעות לכ-50 קולנוענים יהודים וערבים, קבוצת איכות מובחרת מתוך בוגרי בית הספר מכל הזמנים. הפרויקט עורר עניין רב בקרב הבוגרים שלא נולדו בעת הקרנת הסרט ומתוך הצעותיהם נבחרו שישה תסריטים על ידי ועדת יועצים אומנותיים יהודים-ערבים, עליה נכללו רם לוי, חיים גורי ז"ל, סלווה נאקרה, סייד קשוע, אלינור קוברסקי, דורית חכים-קרמר ואנוכי. כל יוצר בדרכו שלו בחן את מקומו של "אחמד" במציאות הישראלית המורכבת, תחת סרט אחד בעל מבנה, רצף ומשמעות.

חוזרים ל"אני אחמד", למעלה מ-50 שנה אחרי.

 

"בולען מוסרי עמוק" – יוצר "אני אחמד", רם לוי:

אחד מהימים האחרונים של שנת 1966. הקרנת בכורה של "אני אחמד" למוזמנים. בחוץ נשבה סערה, שחישבה להעיף את גג האסבסט הרעוע מעל אולם ההקרנה המאולתר באולפני הרצליה.

גם בפנים, מיד עם תום ההקרנה, נשבה רוח פרצים איומה. הזעקות, ההאשמות הקשות, השנאה וההתנצלויות המגומגמות איימו לקרוע את הקירות. רעדתי. מקור, מהתרגשות, מזעם. ימים אחדים אחר כך נסעתי ללונדון ללמוד קולנוע ותהיתי האם יהיה לי לאן לחזור.

מי שצופה בסרט כיום, למעלה מחמישים שנה אחרי, ישאל את עצמו קרוב לוודאי, על מה הייתה כל המהומה. "אני אחמד" אחרי הכל, הוא סרט פשוט – צעיר מספר על תלאותיו. הסגנון, כמו רוב הסרטים התיעודיים שנעשו באותה עת, שילב קריינות לא בוטה עם צילומי רקע לא סנסציוניים. הסרט דיבר אמת שהייתה ידועה לכל. הוא התבסס על ממצאים של בית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית.

החברה הישראלית דאז לא יכלה, כנראה, לשאת את הבושה ולכן זעקה.

הסרט "אני אחמד", ניסה להיכנס לדמותו של הערבי. מי שהחברה היהודית בחשיבה הסטראוטיפית שלה, ראתה בו, ורואה בו עדיין כ"הלז האחר", בתרגום חופשי למשנתה של סיימון דה בובואר. הזר האולטימטיבי – טיפש, ערמומי ואכזר. אני משער שהזעם כלפי הסרט קיפל בתוכו חרדה מפני פגיעה בסטריאוטיפ. זהו סטריאוטיפ המתיימר להעניק לחברה שריון מוסרי – "הוא כזה ואנחנו אחרים". אלא שזה שריון מדומה ומסוכן, כזה המונע שיח וסיג עם האחר. הייתה תקופה שהאמנתי שהחברה שלנו השילה מעליה את המכשלה הזו, אלא שבשנים האחרונות נפלנו לבולען מוסרי עמוק. תהום שממנה, אולי, אין מוצא. איבדנו גם את הבושה.

ארבעה מבין עושי הסרט כבר אינם איתנו:

הבמאי אבשלום כ"ץ, שיזם את עשייתו. בן קיבוץ דגניה ב', יוצר נודע של תכניות רדיו וסרטים תיעודיים, מורי ורבי שלימד אותי את יסודות המקצוע.

המפיק דוד ארנפלד, יהלומן ונדבן, שמימן את ה"ברזלים" של ההפקה (אנו עבדנו ללא שכר) והכניס בה את נפשו. דוד מימן בין השאר גם את יצירותיו הראשונות של של חנוך לוין.

הקריין עו"ד אחמד סאבר מסארווה, שערך יחד איתי את סדרת תכניות הרדיו על נוער ערבי בישראל, שבעקבותיה נעשה הסרט. אחמד סאבר, חברי הטוב שהיה לימים ראש מועצת טייבה, נפטר לפני חודשים אחדים וכאב מותו טרי וצורב.

המלחין צבי בן פורת, מוסיקאי מחונן יוצא שואה, ששימש שנים רבות כמעטר המוסיקלי העיקרי של תכניות קול ישראל.

אינני יודע היכן נמצא כיום הצלם האוסטרלי של הסרט – ג'והן (ג'והי) בארנרד.

נותרנו שלושה – אחמד יוסוף מסארווה, גיבור הסרט. דני שיק, העורך שלו. ואני.

עברו למעלה מחמישים שנה. עכשיו, בזכות פרויקט המחווה של "קולו של אחמד" ובהתגייסותם של רנן שור ובית הספר סם שפיגל על בוגריו, "אני אחמד" עשוי לקבל חיים חדשים.

 

טקסט של דני רוזנברג על הסרט ושיחה עם רם לוי באתר "תקריב – הפורום הדוקומנטרי בישראל"

 

יחסי ציבור ויצירת קשר:

 

הדס שפירא – 050-8862743, hadashapirapr@gmail.com

אבשלום (אבשה) גרנק – avshawork123@gmail.com ,054-5833115

מיריקה צ'וקסין – 054-6877340, mirikac97@gmail.com

טריילר

בעת שימוש יש לתת קרדיט באדיבות בתי קולנוע לב

קליפים

בעת שימוש יש לתת קרדיט באדיבות סם שפיגל

אני הייתי צבי" מתוך "קולו של אחמד", צילום: גל רומבק, באדיבות סם שפיגל

"אני אחמד", צילום: ג'והי בארנרד, באדיבות סם שפיגל

"אני חומוס" מתוך "קולו של אחמד", צילום: איתי מרום, באדיבות סם שפיגל  

"הסכם הלסינקי" מתוך "קולו של אחמד", צילום: קתרין סוונפורס, באדיבות סם שפיגל